צפינו במספר פרקים של הסדרה "דסק-טופ" שעוסקת בתהליך העיצוב של משרדי היי-טק בישראל. קטע אחד לכד את תשומת לבנו במיוחד. זהו קטע משיחה בין מאיה אסף, האדריכלית שעצבה את משרדי חברת ג'ייב, ואיתי זמושצינסקי, סמנכ"ל ב"כרמל ביזנס" והדיאלוג הולך כך (אפשר לצפות בקטע ואפשר לקרוא אותו בהמשך):
איתי: "את רוצה שאני אוכיח לך את זה שאת פיינשמייקרית?"
מאיה: "אני לא פיינשמייקית אבל קדימה."
איתי: "את רואה את החיבור הזה בין הפרקט לשטיח? את יודעת כמה מתקיני פרקט ברחו מהעבודה הזו?"
מאיה: "אז אני לא פיינשמייקרית, אני פשוט לא חפיפניקית, וזה באמת כדי שייעשה חיבור נקי בין חומר אחד לשני, ולא איזה סף שמתעקם ומתרומם אחרי חודש-חודשיים ונראה נורא."
זה קטע נהדר מכיוון שהוא מצחיק בהתחלה, אחר כך מעציב ואז בעיקר מכעיס; כי הוא מתמצת את אחד המאפיינים הרעים ביותר בתרבות הישראלית: הבינוניות שהפכה לסטנדרט. מה האדריכלית ביקשה בסך הכל? שהעבודה תתבצע בצורה מקצועית. ומה היא קיבלה? את הכינוי "פיינשמייקרית". בנוסף, הסמנכ"ל מעיד שבעלי מקצוע שאמורים להיות מקצועיים ומומחים בתחומם "בחרו מהעבודה הזו". למה? כי הם לא מסוגלים ליישם את המקצוע שלהם ברמה הנדרשת? הרי הם לא התבקשו לבצע עבודה שיש בה מורכבות שדורשת מומחה ברמה בין-לאומית. הם בסך הכל נדרשו ליצור חיבור חלק בין השטיח לפרקט. אני יכול להעיד כמה חיבור כזה הוא מהותי. לנו בדירה יש פס מתכת שחובר בצורה לא טובה כדי לאחד שני מקטעי פרקט. זה כמעט באוטומט שלי לא לדרוך עליו, אבל כשאני לפעמים כן דורך – אני חושש שמשהו יתפרק לי מתחת לרגל.
אבל לא כל בעלי המקצוע שואפים רק להעביר את היום. יש אנשים שלוקחים ברצינות את העבודה שלהם והרשומה הזו מוקדשת להם:
1.
היינו צריכים תמונות פספורט עדכניות עבור הוויזות לאנגליה. זה היה ממש כשעברנו לדירה הזמנית ברעננה. חיפשנו חנות צילום וגילינו שעל רחוב אחוזה יש לא אחת אלא שלוש! בחרנו ב"פוטו ציון" שקיבלה ביקורות טובות ויצאנו אליה ביום שישי בבוקר. נכנסו פנימה וחזרנו אחורה בזמן לחנות של פעם. היו שם שלושה מקצוענים מבוגרים (שני מקצוענים ומקצוענית) שמנצחים על העסק, מהסוג שמתלבשים לעבודה עם חולצות מכופתרות מגוהצות, מכנסי כותנה וכובע קסקט; שמגישים לך את התמונות רק לאחר חיתוך מדויק שלהן בגיליוטינה ובדיקה מדוקדקת של הגבולות בעין מקרוב ומול האור; שאומרים "אדוני", "בבקשה", "תודה" ו"כל טוב לך". האמת, הרגשתי מאוד לא בנוח שאדם בן 60-70 קורא לי "אדוני".
2.
הווטרינרים המופלאים שלנו, אלעד והילה, איש המד"ב והאישה שמשאירה עשן לכל חברות קבוצת "אימהות משקיעניות" ביחד, עשו עבורנו מעל ומעבר בטיפול המסור שנתנו לניוטון, גם כשהמנוי כבר נגמר ונשארו לנו חודשיים עד לטיסה. ניוטון הוא כלב עם תיק רפואי שיכול למלא בקלות עונה של "האנטומיה של גריי". ניוטון היה דואג להגיע לביקור בערך פעם בשבועיים עם מגוון נרחב של תופעות: גירודים עד כדי דימום, קרחות והשחרה של העור, זיהום באוזן ותעלה כמעט אטומה, אפילפסיה, צליעה חוזרת לפרקים ברגל הימנית הקדמית, בעיות מעיים והחביב על הילה – ריקון של השקים האנאליים (אם הכלב שלכם מורח את הטוסיק על הרצפה כנראה שהגיע הזמן לרוקן אותם).
למזלנו עשינו מנוי וחסכנו לעצמנו (או מנענו מהווטרינרים, תלוי איך מסתכלים על זה) הרבה מאוד כסף. הם תמיד קיבלו אותו בחיוך, ערכו לניוטון בדיקות מקיפות, התייעצו עם וטרינרים אחרים, התייעצו עם מומחים והפכו עולמות. אנשים זהב.
3.
חשבנו על שי פרידה עבור אלעד והילה ומעבר לפן החומרי רצינו להשאיר להם מזכרת מהכלב המקולקל שלנו. כמה ימים לפני הטיסה קנינו מסגרת ורצינו להכניס בה מכתב תודה ושתי תמונות. התקשרתי באחד מן הבקרים ל"פוטו ציון", מיודענו מקודם, ושאלתי אם ניתן להדפיס את אחת התמונות בפורמט ריבועי. נכון, זו שאלה מיותרת בעידן האינסטגרם אבל רציתי להיות בטוח. המקצוען הראשי ענה לטלפון. שאלתי אותו והוא ענה שאפשר והוסיף "תשלח אלי את התמונות. בכמה תמונות מדובר? אה, שתיים זה לא נורא. תוך שעה יהיה לך אותן. בוודאי, אתה יכול במייל. גם בוואטסאפ אנחנו מקבלים אם זה נוח לך יותר". שלחתי את התמונות במייל, מיושן שכמותי, והמקצוען חזר אלי "אני רואה שהתמונות באיכות טובה", ומיד פתח בסדרת שאלות שגם אם יעירו אותו באמצע הלילה, הוא ידע לדקלם אותן ברוגע ובסדר הנכון "איזו מהתמונות בגודל סטנדרט? רגע, בשתיהן יש כלב. אה, זו שהוא יושב. והשנייה בגודל חמש עשרה על חמש עשרה? בסדר. אתה רוצה אותן בגימור מבריק? לא? אז מט. אין בעיה. אפשר לשלם במקום, חמישה עשר שקלים. תבוא עוד שעה אבל שתדע שבצהריים אנחנו סגורים. אפשר גם בערב, כן, לפני שבע". כשהגעתי הוא שלף את התמונות מהמעטפה, העביר מבט אחרון כדי לוודא שהתמונות בסדר והגיש לי אותן באדיבות רבה.
4.
לפני כמה חודשים אחרי הצהריים הלכנו עם ניוטון לסיבוב ובדרך ראינו שהגן שלנו סגור, כי בלונדון נועלים את כל הגנים הציבוריים בערב כדי למנוע מפרחחים לעשות רעש לשכנים. תהינו מי הבנאדם שצריך לקום מוקדם בכל בוקר, לפתוח את ארבעת השערים של הפארק (ואולי של פארקים נוספים), גם בגשם וגם בשמש (בעיקר בגשם), ולחזור על הטקס הזה בנעילה של שש בערב. כמה ימים אחר-כך הספקתי לעשות עם ניוטון חצי סיבוב בגן ואז ראיתי גבר בשנות הארבעים לחייו לבוש באפוד זוהר, עוצר עם אופניו ליד השער, יורד מהן ונועל את השער. אחר כך הוא עשה סיבוב בגן ופנה בנימוס ובחיוך לשתי נשים שישבו על ספספל "סליחה, אני עומד לנעול את הגן". הוא לא היה צריך להגדי יותר מזה. הן חייכו אליו ומיד קמו ויצאו מהשער הסמוך. הן ימשיכו את השיחה שלהן במקום אחר. האיש הקיף את הגינה עם אופניו ונעל את ארבעת השערים. ניוטון ואני הספקנו לסיים את הסיבוב ולצאת בזמן.
5.
היו לנו בעיות עם הבוילר בימים הראשונים. הבוילר אחראי גם על המים החמים וגם על ההסקה המרכזית ועובד על גז. קית', בעל הבית, לא התמהמה והזמין למחרת טכנאי גז שיבדוק את העניין. הביקור נקבע לשעה 17:30. הישראלי שבי התכוננן נפשית למפגש עם הטכנאי שיגיע באיחור ויעשה כמה שפחות כדי לצאת ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה. בשעה 17:30 פונקט האינטרקום צלצל וכמה שניות אחר כך הטכנאי יצא מהמעלית. בחור בתחילת העשור החמישי לחייו, לבוש בחולצה של חברת הגז. הוא חולץ מיד את הנעליים כשהוא מבחין בפרקט, ומשאיר אותן מחוץ לדלת. המילים הראשונות שיצאו מפיו היו "שלום, שמי דיויד, אני מחברת [בלה בלה בלה] ובאתי לבדוק את הגז. מה שלומך?" והן לוו בלחיצת יד ידידותית. הובלתי אותו לבוילר בחדר האמבטיה והסברתי לו את הבעיה. הוא הודה שהיה כאן לפני שבועיים כדי לבדוק בטיחותית אם אין דליפות גז, אבל הוא לא אמור לבדוק בפועל שהבוילר עובד באופן תקין מבחינת החימום המרכזי והמים החמים. למרות זאת, הוא הוציא מכשיר שמנטר את לחץ הגז במערכת, ניגש איתי לשעון הגז שנמצא בחדר השירותים וחיבר את המכשיר לצנרת הגז. "תראה, באמצעות המכשיר הזה אני מנטר את לחץ הגז ובודק תקינות" הוא התחיל להסביר מבלי ששאלתי, "המספר 22.01 אמור לא להשתנות במצב שבו המערכת אטומה. במידה והייתה דליפה, המספר היה צונח. למעשה כרגע הלחץ מעט גבוה מהרגיל, אבל עדיין תקין. אם נראה ערכים נמוכים מ-18 סימן שיש דליפה. זו נשמעת קפיצה גדולה מאוד, אבל אתה צריך להבין שכל גורם משפיע על המדידה, גם הקטן ביותר. תראה עד כמה המכשיר הזה רגיש," הוא הניח את היד שלו על צינור הגז, "אתה רואה שהספירה משתנה? חום הגוף מהיד שלי גורם לשינוי מזערי בטמפ' של הצינור ומשפיע על דחיסות הגז בצנרת". הוא ניתק את מכשיר הניטור וחזר לאמבטיה. הוא פתח את המכסה של הבוילר כדי לבחון את חלקיו. הוא השעין אותו בזהירות על הקיר כדי לא לגרום נזק לקיר. גם הפעם הוא סיפק הסבר מפורט על החלקים השונים: מה תפקידם וכיצד הם עובדים; מהיכן לדעתו נובעת הבעיה, מה הפתרון בו צריך לנקוט ומה ניתן לעשות בינתיים. מכיוון שאין לו מנדט לתקן את הבוילר, הוא אמר שיעדכן את בעל הבית כדי שבעל הבית יזמין טכנאי. בשעה 18:15, לאחר ארבעים וחמש דקות שהתחילו ב"אני לא אמור לבדוק בפועל את הבוילר", דיויד הלך.
6.
הוזמנו לחברים לארוחת ערב קלה והחלטנו להביא יין כמתנה סמלית ומתכלה. נכנסו לחנות היין הקטנה שברחוב שלנו. בחורה בשנות העשרים לחייה קיבלה את פנינו ושאלה איך אפשר לעזור. אמרנו לה שאנחנו מחפשים יין לארוחת ערב אבל עברנו לאנגליה ממש לא מזמן ואנחנו לא מבינים דבר בתעשיית היין במדינה הזו. היא שאלה לאיזה אירוע? ארוחת ערב. איזה סוג של ארוחת ערב? מה זאת אומרת? מה יוגש לשולחן, בשר? דגים? אנחנו לא יודעים. זה אירוע רשמי או לא רשמי? למה, אם אפשר לשאול? כדי לדעת אם להמליץ לכם על יינות טובים במחיר סביר או יינות יוקרתיים יותר… והתחקור נמשך עד שלבסוף יצאנו משם לאחר כעשר דקות, עייפים אך מרוצים.
~
אם הגעתם עד לכאן – ברכותיי. אתם בטח שואלים את עצמכם, נו? אז מה העניין? אז זהו, שאין עניין. אנשים רגילים שמתייחסים לעבודה שלהם כמקצוע, שמכבדים את העבודה ואת עצמם. לפעמים הם נותנים מעבר אבל אף פעם לא פחות. כל עבודה מכבדת את בעליה אבל יותר מזה, כל בעלים צריך לכבד את עבודתו. וגם אם מישהו איננו הבעלים – הוא עדיין צריך לכבד את העבודה שלו.
.
שני גברים וכלב 
כתיבת תגובה