(כתב: אדר)
האוטובוס האדום
כשעברנו לדירה וקיבלנו את החפצים ששלחנו מהארץ, לא שמנו לב וזרקנו בטעות את ארגז הטלוויזיה ובתוכו השלט החכם. כשהשלט חכם – הטלוויזיה טיפשה, זאת גילינו מהר מאוד ומצאנו חנות במרחק נסיעה קצרה מהבית בה ניתן לרכוש שלט חלופי. למחרת בבוקר התייצבתי בתחנת האוטובוס בדרכי לחנות. חוויית הנסיעה (האיטית!) באוטובוס האדום הייתה נעימה ונטולת דאגות. האוטובוסים מלאים במצלמות אבטחה שמשדרות בזמן אמת למסך בקומה הראשונה, כך שהנוסעים יכולים לראות מה קורה באוטובוס ולהתריע על התנהגות חריגה. כשהאוטובוס התמלא בקומה התחתונה ואנשים נותרו לעמוד, הנהג הפעיל הודעה מוקלטת "יש מקומות פנויים בסיפון העליון". ירדתי מהאוטובוס, הגעתי לחנות, הזמנתי שלט וחזרתי לתחנה.
עליתי על האוטובוס חזרה הביתה. שוב אותה נסיעה איטית. הנהג נעצר באחת התחנות למרות שאף אחד לא צלצל לרדת ואף אדם לא המתין בתחנה. לא הבנתי למה והסתכלתי סביבי על האנשים שלא נראו מוטרדים מהעניין. כמה שניות אחר כך נשמעה הודעה בכריזה "האוטובוס ימתין בתחנה זו על מנת לווסת את השירות". הסתבר שלמרות הנסיעה האיטית שלו, הוא עדיין הקדים את לוח הזמנים ונדרש להמתין כדי לא לפגוע בנוסעים שעלולים לפספס אותו בתחנות הבאות.
כמה ימים אחר כך נסענו בן ואני לקניון. עלינו לקומה השנייה של האוטובוס ונהנינו מהנוף. הנסיעה האיטית כבר לא הרגיזה אלא הייתה ברורה והגיונית. בתחנה בדרך עלתה אימא עם עגלת תינוק. לא ראינו אותה עולה, כאמור, היינו למעלה, אבל שמענו את הכריזה האוטומטית שמבקשת מנוסעים לפנות את האזור המיועד לעגלות או לאנשים עם מוגבלות. שתי דקות אחר כך נשמעה ההודעה "למען הבטיחות, הישארו במשך הנסיעה לצד עגלת התינוק". ירדנו בקניון, מימשנו את ייעודנו הצרכני וחזרנו לתחנה.
בדרך הביתה האוטובוס היה עמוס לחלוטין. כל כך עמוס שנשארנו לעמוד בדלת הקדמית ליד הנהג. כשהגענו לתחנה שלנו ציפינו שהנהג יאפשר לנו לרדת מדלת הקדמית, אך הוא סירב וכשביקשנו ממנו הוא לא ענה אלא רק הצביע לכיוון הדלת האחורית. נאלצנו לפלס את דרכנו בין זקנים, נשים, גברים וטף, שהפנו כלפי הנהג הערות כועסות. הצלחנו לרדת מהאוטובוס והמשכנו ברגל הביתה.
הדבר החביב עלי במיוחד בתחבורה הציבורית (אוטובוסים ורכבות) הוא דווקא התנהלות האנשים: מאפשרים לנוסעים לרדת מהאוטובוס/רכבת לפני שעולים; עומדים בתור ולא דוחפים למרות שאמצעי התחבורה מלא עד אפס מקום; נצמדים לימין במדרגות הנעות על מנת לאפשר לממהרים למהר. אני תוהה לפעמים אם התנהלות כזו היא תוצאה של תחבורה ציבורית יעילה; שהידיעה שבעוד שתי דקות תגיע עוד רכבת ובעוד שש דקות יגיע עוד אוטובוס גורמת לנוסעים להיות רגועים יותר. האם גם בישראל נוסעים יתנהגו כך במידה והתחבורה הציבורית תהפוך ליעילה. יש לי הרגשה שלא בהכרח. אני חושב שיצר ההישרדות והרצון לא לצאת פראייר הפכו לערכים חשובים בקרב לא מעט ישראלים. הלוואי שלא היינו שומרים את ההתחשבות באחר ואת הסולידריות החברתית לעתות מצוקה בעיקר.
בית הקברות היהודי העתיק
בדרך חזרה מחנות האלקטרוניקה, ברחוב Fulham הראשי והחיבור שלו עם רחוב Old Church, הבחנתי בבית קברות יהודי עתיק, מאחורי בניין מגורים פינתי. הוא מגודר בחומת אבן גבוהה ויש בו מאות בודדות של מצבות אבן ישנות ובלויות. זהו בית הקברות היהודי Brompton. השטח נקנה בדצמבר 1815 על ידי בית כנסת The Western Synagogue. על שטר המכר חתומים מספר יהודים: אברהם ריס, נולד בשנת 1832; ויקטור אברהם, חי בשנים 1770-1848; משה סולומון, חי בשנים 1767-1852; פיליפ פיליפ, נפטר בשנת 1834 (כך מעריכים); אהרון לזרוס, 1766-1836; עמנואל האריס, חי בשנים 1786-1829; נתן וסטרנד לואיס (אין מידע אודותם).
בית הקברות היה פעיל עד שנת 1884, עת שמשרד הפנים האנגלי הורה על סגירתו.
.
שני גברים וכלב 
מעניין וכתוב טוב. תודה רבה!
אהבתיאהבתי
אדר יקר תענוג לקרוא את כתיבתך
אהבתיאהבתי