(עטף את המתנה שבתמונה: בן; כתב: אדר ; חולה: ניוטון)
יש לי וידוי: מנהג המתנות מוזר בעיני עוד מהיותי בחור צעיר, אמנם לא צעיר מדי. כשאתה ילד קטן אין דבר מלהיב יותר מהציפייה למתנה, פתיחת העטיפה וקריעת האריזה. לגבי התוכן – לפעמים זה לטעמך, לפעמים מאכזב ובחלק מהמקרים פשוט מיותר. כשאני חושב על מתנות אני נזכר בשתי חגיגות יומולדת מתקופת הילדות: אחת בגולפיטק, חולק את היום שלי עם עוד שני חברים; שנייה במקלט, כולה לכבודי.
מתנות של ילדים
אח, יומולדת במקלט, חוויית ילדות של כל מי שגדל בשנות התשעים. איך אפשר לשכוח את המקלט המחניק, הליצנית המעיקה שהיא גם קצת קוסמת וגם קצת בלונאית, חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ, עוגת שוקולד, צלחות במבה-ביסלי-בייגלה, שירי יומולדת שמתנגנים ממערכת סטריאו או רדיו-טייפ דאבל-קסט, שלושים ומשהו ילדים מתרוצצים לכל עבר מתודלקים בממתקים, ילד אחד שפתאום מתחילים לבכות בלי סיבה, מספר מבוגרים אחראיים ומותשים וערבוב הריחות המחריד של כל אלה ביחד? אי אפשר לשכוח את החוויה הזו לעולם. אני זוכר שבסוף היומולדת עלינו הביתה והכנסנו את כל המתנות לחדר שלי. שלושים ומשהו מתנות משלושים ומשהו ילדים ובני משפחה. [מתנות מבני המשפחה מתקזזות בחישוב עם מתנות שחברים קונים במשותף. רוצה לומר, הורים שקונים מתנות במשותף. זאת אומרת הורים ששכחו לקנות מתנה וביקשו מאחת האימהות להצטרף למתנה שלה ולהחזיר לה אחר-כך מחצית מהסכום.] בכל אופן, אני זוכר את אירוע פתיחת המתנות: ההורים התעקשו שנעשה את זה למחרת או לפחות אחרי המקלחת וארוחת הערב ואני שהתעקשתי לפתוח "עכשיו!!!" משולהב מהחגיגה ומהסוכרים בדם. המתנות נפתחו בקצב, ממוינות לכאלה שנשארות ולכאלה שחוזרות לחנות (אימא בהיסטריה פן נאבד פתקי החלפה). מתנת חובה בכל יומולדת הייתה לייזר עם ראשים מתחלפים, אחד מהם הקרין דמות של אישה ערומה. גם זה היה שם בערימה.
מתנות שהן בעיקר אוויר
כשהתבגרנו קצת ועברנו לחטיבת הביניים מסיבות יום ההולדת פסקו אך הבנות המשיכו לציין את ימי ההולדת ברכישת זרי בלונים. זה היה ריטואל קבוע: שתי החברות הטובות של בעלת השמחה עברו בשקט-בשקט בין כל תלמידות הכיתה (ומספר תלמידים נבחרים) ואספו כסף לטובת זר הבלונים שבעלת השמחה תקבל בהפתעה גדולה ואמיתית בתחילתו של השיעור השלישי, אחרי ההפסקה הגדולה. גודלו של הזר הושפע מגובה הגבייה וכמות המשתתפים והיווה אינדיקציה למעמדה החברתי של התלמידה. למרות שהשתתפתי במנהג המתועב לא פעם, תמיד חשבתי לעצמי שהזר מהווה את התגלמות הטמטום. במקום שעשרות או מאות השקלים (תלוי עד כמה היא מקובלת) ישמשו עבור מתנה ייעודית שהושקעה בה מחשבה, הבנות החליטו להשקיע את הכספים במתנה סתמית, משוכפלת ונטולת מחשבה. השנים חלפו, הבנות התארסו והגיע תורן של מסיבות הרווקות שהאחראיות עליהן לקו לפעמים בטירוף מוחלט. אין צורך להרחיב על כך כי כולכן נכוותן לפחות פעם אחת ממסיבת רווקות שיצאה מפרופורציה. [וזה המקום להעיר לגבי סרטוני הפתעה בחתונות: אם אין לכם כישרון – ותרו. אם בכל זאת החלטתם לצלם סרטון, בבקשה הימנעו מלשלב בסוף את הפספוסים כי זה לא מצחיק אף אחד מלבדכם.]
מתנות של חגים
אירוע נוסף שגורר מתנות הוא ערב החג. מתארחים בבית של אנשים מבוגרים בדרך כלל: הורים, דודים, סבא/סבתא (ברי המזל שבינינו), ומרגישים מחויבים להביא מתנה כהוקרת תודה על אירוח. מחפשים מתנה שימושית או קישוטית עבור אותם אנשים שביום רגיל לחלוטין הייתם הולכים אליהם לעשות השלמת ציוד לדירה החסרה שלכם. הרי יש להם כבר הכל וסביר להניח שיש להם הכל פעמיים. לכן, כשאימא שלי שאלה אותי מה לקנות להורים של בן לכבוד ערב החג (ההורים שלי ואחי הוזמנו לסדר אצל משפ' רגב) אמרתי בלי לחשוב פעמיים "בקבוק יין או כל דבר מתכלה אחר. הם כמוכם, יש להם הכל. לא לקנות דברים שצריך לאפסן בארון". ובאמת, הפתרון הוא מתנה מתכלה: בקבוק יין, קינוח מושקע, אולי אפילו שובר לארוחת בוקר או מסז'. פרקטי, מונע התרוצצות נואשת ברחבי העיר (לרוכש ולמחליף), חוסך את ההתלהבות המזויפת ולא מצריך לאגור עוד פריט בבית. אני מרגיש שבני הדור שלי רגישים פחות למנהג המתנות ואם אני טועה – תסלחו לי שלא הבאתי לכם מתנה בפעם הקודמת.
מתנות של דודים
איזה כיף זה שיש מסביב ילדים קטנים שהם לא שלך! להיות דוד זה כיף כי כמעט ולא מוטלת עליך אחריות, ובאמת בשנתיים האחרונות התעסקנו בעיקר בלשחק עם האחיינים. הם תפסו נתח נכבד מעוגת המתנות בשנתיים האחרונות. אני מתייחס בעיקר לגדולים שחוגגים השנה שלוש אבל יש גם את הקטנה שחוגגת בחודש הבא שנה. יומולדת לגדולה במרץ, יומולדת לגדול באפריל ויומולדת לקטנה במאי. מתנות לאחיינים הן כיף גדול כי הן תירוץ לחזור לילדוּת ולבלות בחנויות צעצועים (במיוחד אם מדובר ב-Hamleys). אבל מתנות לאחיינים יכולות גם להיות כאב ראש כמו שקרה בשנה שעברה. אני זוכר את אותו יום שישי, יום לפני היומולדת, בו הסתובבנו בקדחתנות בין חנויות צעצועים וחיפשנו מתנות ספציפיות בעודנו מתקשרים לבני המשפחה האחרים כדי לבדוק מה הם מצאו/קנו. כהפקת לקחים בחרנו מתנה עבור יום ההולדת הבא שלושה שבועות לפני מועד האירוע. הסתובבנו בזמן נוח לנו, צילמנו אפשרויות ושלחנו להורים ובסוף סגרנו מתנה ברוגע ובשמחה. ביומולדת עצמו היה הר קטן של מתנות שהכניס את בעל השמחה לטירוף מוחלט וגרם למתבוננים מהצד להחזיק את הראש ולחשוב שאולי דברים צריכים להיעשות אחרת בפעם הבאה.
שנה אחר כך, לקראת ביקור בארץ לכבוד חג הפסח, ממש לא לפני הרבה זמן, שוב יישמנו את הפקת הלקחים. הגדרנו תקציב מראש ושאלנו לגבי סוג מתנה ולא מתנות ספציפיות כמו בשנה שעברה. פליימוביל נבחר ברוב קולות גם לה וגם לו, כנראה כי מחירו בלונדון נמוך בכ-50% ממחירו בישראל. חשבנו מה היא תאהב, חשבנו מה הוא יאהב, מצאנו והזמנו. כשהחבילות הגיעו גילינו שגודל האריזה שלו קטן בחצי מגודל האריזה שלה. הטקטיקה שלי הייתה פשוטה: להסביר שמה שחשוב זה שכל אחד מקבל את מה שהוא אוהב כי מתנות מגיעות בגדלים שונים. צריך לטפטף להם את זה גם אם הם לא מסוגלים להבין עכשיו. בן בחר בטקטיקה פרקטית יותר: הזמנו עוד מארז פליימוביל קטן כדי שכשנעטוף זה ייראה בערך באותו הגודל. מיותר לציין שבן צדק (בן תמיד צודק, שזה ממש מעצבן). האחיינית שמה לב מיד ששלה גדול יותר והתחילה להכריז על כך ברוב קולות. המבוגרים מיד התחילו לדבר בקול רם כדי שהאחיין לא יישמע, ואני ניצלתי את המיסוך הקולי כדי להסביר לה בשקט שגודל המתנה לא קובע.
מעגל המתנות
וכך נסגר לו מעגל. בשנה הבאה או בעוד שנתיים יערכו לקטנטנים ימי הולדת (במקלט?). ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנחנו נחזור ונעטוף גם בשנה הבאה. אני מקווה שעד אז נחשוב על מתנות ערכיות יותר או לפחות כאלה שיש בהן פן ערכי או רגשי.
אני רוצה להבהיר שאני לא נגד מתנות באופן כללי. אני אוהב לקנות מתנות מתוך מחשבה על האדם שמקבל אותן. אני אוהב לקנות מתנות עם משמעות או מתנות שימושיות. אני לא אוהב מתנות סתמיות שיעלו אבק, יוחלפו או ימוחזרו; או מתנות שנקנות כי מרגישים חייבים; או כאלה שהנתינה שלהן מעבירה מסר שגוי (ויכול להיות שבעצמי חטאתי בכמה כאלה בשנים האחרונות).
.
שני גברים וכלב 
כתיבת תגובה